פורץ גבולות הטירוף

פורץ את גבולות הטירוף

התעוררי סוזי הקטנה, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד. 1993.
מן העיתונות:

פורץ את גבולות הטירוף
תמי לוביץ ומיקי טימין

"המונה ליזה הפסיקה לעניין אותי", מצהיר חוני המעגל. "מה שמעניין אותי זה התור למונה ליזה, הנחיתה על הירח, צ'יצ'ולינה".

חוני המעגל, המייסד והמחולל של קבוצת סמרטוט, הוא אמן ויוצא דופן בנוף האמנות הישראלית. "התעוררי סוזי הקטנה", הוא שם תערוכתו החדשה במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. הפתיחה החגיגית מתוכננת במעמד חבר הכנסת דוד לוי. זו תהיה הזדמנות נוספת לקהל המקומי להיתקל, פנים מול פנים, עם קבוצת סמרטוט ועם מייסדה, אמן שבקורות החיים שלו רשום כי בשנת 1974 הציג במוזיאון היהודי בניו יורק פסל בגובה של שני מטרים עשוי מצואה שאסף ברחוב וקרא לו "חרא יהודי מיובש לשימוש חקלאי ארי". 

"כל אחד יכול לראות בזה מה שהוא רוצה", אומרת מיכל גרוב, מעצבת התפאורה ושחקנית בקבוצת סמרטוט ומתכוונת לאוסף התמונות, וההתרחשויות בהפקה החדשה של הקבוצה, "על הרמפה", שתועלה במסגרת הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו.

האירוע יתחיל בקליטת הקהל בשער הכניסה. הקהל, להלן הצופה, יעבור תהליך של בדיקה, מיון, החתמה, קעקוע, ומילוי טפסים. משם והלאה יעבור הצופה סידרת חינוך אינטנסיבית, שמורכבת מרצף של אירועים, שיבוצעו על ידי חברי הקבוצה, להלן השחקנים. 

תוכן העניינים כולל, בין היתר, נגן שינגן ואלס אנין בין גושי בשר חי, מתאגרף  שיכה בשק איגרוף, שחקן שיגלם חייל גרמני שיכנס לבמה עם פח צבע וימרח את הקירות בכתובות "יהודים החוצה", שוחט שישחט תרנגולות בשחיטה כשרה, דמות שתתקלח בעירום בתוך מתחם גיר, ותסתבן במים שיצאו מפיה של אשה העולה על סולם, וחנווני שישיר את "דג השמך" של שוברט בגרמנית, ובעקבות השיר ירוצו דמויות עם סדין על גביו חרוט בדם תרגום השיר.

"הלכתי בצידי הנחל וראיתי דג יפה יפה… בא דייג והשליך את חכתו ושלה הדג… המים סערו, עמדתי דום בדם קר… ולא עשיתי דבר".  הצופה באירוע אמור להיות אקטיבי, כל כך אקטיבי, שבשלב מסויים הוא גם ייקשר לכיסא. הנושא המקשר בין כל הקטעים הוא השואה.

"על הרמפה" יועלה במסגרת פסטיבל עכו, באולם השחור, שבו מתקיים מדי שבוע חלק מהצגה אחרת, שעוסקת במורשת השואה, ארבייט מאכט פריי, של מרכז התיאטרון העכואי. חוני המעגל מסביר: "זה האולם הכי מפחיד בעכו". הפעם יהפוך האולם השחור לאטליז, שעיצובו יועתק מהסגנון הגרמני, משנת 1933. על ווים יהיו תלויים גושי בשר, ולאחד הווים יהיה מחובר שק, שישמש את אלוף הארץ באיגרוף, דוד קים. קים הוא אחד מהמשתתפים במיצג הזה. "אני אעבור בשוק, ויהיה שם בעל בסטה שיעניין אותי, אני אזמין אותו להשתתף במופע שלי". חוני ואנשיו לא ממש חוששים ממה שיגידו עליהם. הם רוצים באופן נואש לגעת, ובאמנות שלהם הם מנסים להגיע לטוטאליות.

קרבות האגרוף של חוני המעגל עם הקהל הישראלי החלו כבר ב-1987. אז צילמה אותו הטלוויזיה הישראלית עם חברי הקבוצה מקפץ על עצים בעירום מלא ב"קופים מוטציה שלילית" במסגרת ארועי תל חי. ב-1988 ב"סעודה האחרונה בכיכר ציון", בפסטיבל ישראל, טבלו כולם באורגיה של אוכל והתבהמות. ב-1990, שוב בפסטיבל, זיעזעו את הקהל עם הפאסיון, במורדות המזרחיים של הר הצופים.

הם כבר שברו טלוויזיות במכות פטיש ומרטו תרנגולות חיות, כבר הראו לנו סרט וידאו בו מנגנים על פסנתר עם איבר המין. ועכשיו יש לחוני המעגל סיבה טובה לדאגה: האם יצליח לפרוץ את גבולות הטירוף שהציב לעצמו?

הוא כנראה יכול להרגע, שכן על פי מה שנראה כרגע בחזרות ובתערוכה, מעריציו הבורגנים ימשיכו לקבל גועל נפש ולברוח, ויוכלו שוב להזדעזע ולהנות, או להיפך. 

הכניסה לתערוכה בעין הוד תהיה כרוכה במעבר דרך פרוכת, הסרת הנעליים וטבילת הרגליים בבריכת מים. אבל כל זה הוא רק התפאורה, רקע לעבודות: אוסף צילומים וחפצים, קולות, סימנים, סרטים, מופעים ואוכל, הכל בעירבוביה בידורית סימבולית. אלמנטים ההופכים לאמירה אישית-פוליטית של חוני המעגל. טראומות השואה במכבש המורשת היהודית לובשים כאן מראה חדש: הנובו-רישיות הישראלית בחסות האימפריה האמריקאית. צבע צהוב על הקירות (הטלאי היהודי) ופסוקים מן התנ"ך, כתובים באותיות סופר-סת"ם.

את הרעב של הקהל, מתכוון חוני המעגל להשביע בעזרת שחקני "סמרטוט" שיטגנו פלאפל, יצלו בשר על מנגלים ותרנגולות על שיפוד, ינגבו חומוס ויחלקו אורנג'דה. 

חוני יחזק את עצמו ברקדנית ברי סימון, להקת מדין, וספונסרים רבים שמממנים את הפעילות הרבגונית שלו.

-זה נשמע כמו יציאה למלחמה יותר מאשר תערוכה…

"גם. ינהלו שם קרבות אגרוף לא חוקיים, לא כשרים, עם מכות מתחת לחגורה"!

-ולמה דווקא ח"כ דוד לוי?

"עבורי, הוא הדמות הציבורית הכי אמינה והכי שקולה מכל הפוליטיקאים בישראל, ולדעתי הוא צריך להנהיג את מדינת ישראל בתקופה קשה זו. ראיתי לנכון לפנות אליו לפתוח את התערוכה הזאת, הנוגעת בנושא 'תרבות ישראלית יש או אין"?

חוני המעגל ערך תחקיר מקיף לצורך האמירה הפרטית שלו בנושא התרבות המקומית, ונעזר ברבים ומכובדים, דוגמת הפרופסורים ישעיהו ליבוביץ', בן עמי שרפשטיין, זאב שטרנהל ואחרים.

לעבודות של חוני המעגל זיקה ישירה ל'פיסול החברתי', של האמן הגרמני יוזף בויס. "אביו הרוחני", מכונה בויס בדברי ההקדמה לתערוכה. עבודות של בויס עוררו מהומה בזמנו, בשנות ה-70, והן תקשרו לזרם האמנות המושגית. חוני המעגל ממשיך את הקו בשנות ה-90.

באירופה, יכול היה חוני המעגל לחיות יפה מאד בין צליבה לעקידה. מישראל, תמשיך התערוכה שלו למוזיאון בעיר בון, ותוצג שם במהלך 1994. כאן, בארץ, הוא לוחם על קיומו. "קשה להתפרנס מאמנות. מכרתי פעם בית בשביל לממן סרט. בשבילי, הסיפוק האמנותי הוא מעל הכל. עבדתי על התערוכה הזאת שנתיים, אף אחד לא נתן לי משכורת"

הפסיפס האנושי שמרכיב את עבודותיו של חיוני, הוא לא פחות חשוב מפסיפס האירועים. חוני מכנה את השחקנים שלו – תופעות. בסך הכל עובדים איתו חמישה עשר אנשים, מתוכם שמונה יהיו על הבמה. רוב המשתתפים במסע הזה כבר עבדו עם חוני בעבר.

שתיים מהתופעות המרכזיות בהצגה הם פלורנס פיש ומשה ורדי. היא בת שלושים וארבע, צרפתיה במקור, שחקנית במקצועה, בוגרת בית ספר לתיאטרון חזותי. בעבר היתה מוסיקאית וניגנה באבוב ובחליליות. ההכשרה שלה כוללת תואר במוסיקה מאוניברסיטת פריס-סן-דני.  פיש תהיה אחראית לשלוש דמויות בהפקה. אחת מהן תישא נאום מתלהם בצרפתית על ממשלת וישי ומחדליה, השניה תהיה גברת אריסטוקרטית, שתערוך סלקציה לתרנגולות, ובשלישית היא תגלם זמרת. "היתרון של העבודה הזאת", היא אומרת, "הוא בזה שהיא מאפשרת לך להתבטא כשחקן יוצר. אני יודעת שזאת לא תהיה חוויה קלה לקהל, אבל גם הנושא לא קל".

אחד הכוכבים של המופע הוא ורדי, בחור שנראה כמו דמות שיצאה מתוך הסרטים של פזוליני. הוא בעל נוכחות מגנטית, העובדת על כשרון רב-תחומי – ריקוד, נגינה ושירה – ועל מראה טעון ומלא סתירות. רק הכניסה לביתו ברמת גן היא חוויה בפני עצמה. ורדי, העובד לפרנסתו במשרד עורכי דין, מחזיק חדר תלבושות בבית שבו עשרות תלבושות. בסלון, שמשמש גם סטודיו, יש לו אוסף של כאלף קלטות, רובן של מוסיקה קלאסית מודרנית. ורדי, שזו לו העבודה הראשונה עם חוני, התחבר לקבוצה דרך הנושא. הוא בן לאב ניצול אושויץ.  השואה היא סיוט שמלווה אותו.

"השואה, זה לא דבר שאפשר לדבר עליו סתם כמילה", הוא אומר, "היא, למעשה, לא נגמרה. היא קיימת היום בבוסניה, ובאפריקה, ששם נעשים פשעים של אדם כנגד אדם. חוץ מזה, היא קיימת בתודעה שלנו, כי הפחדים והסיוטים לא נעלמו. אני מנסה בעבודה לבדוק מה טומן בחובו זרע הפורענות. השואה הפכה להיות השאול של המיתולוגיה המודרנית. בשבילי השואה זה שיא הרוע. אני רוצה לבטא את הצורך הזה להיטמע בשואה. אני זוכר שאמרתי פעם לאבא שלי, שאני מאד מקנא בו, כי הוא חווה את שיא הרוע. יש לי סיוטים מאד מוחשיים מהשואה. פעם היתה לי הרגשה שזה עוד יקרה לי. ולצד הפחד הנורא, קיימת גם משיכה לעניין הזה. זה מסתורי ומסקרן, כמו אש.  אתה רוצה לגעת, אבל אם תיגע, תישרף".

ורדי היה זה שנתן למופע את שמו, "על הרמפה". "הרכבת היתה מגיעה לתחנה, וכולם היו נשפכים על הרמפה, הצריף", הוא מסביר, "על הרמפה נעשו לעיתים קרובות הסלקציות. זה היה המפגש הראשון של האנשים עם המחנות. הרמפה היתה מונח מאד ידוע לאלה ששרדו משם".

ורדי לא מקבל את המונח "פרובוקטיבי" לגבי העבודה. הוא אומר, שתפקידה של ההצגה להעביר לקהל חוויה, שאי אפשר להעביר אותה באמת. התחליף, לגביו, הוא להכניס את הקהל לתחושה של מצוקה. חוני, אף הוא דור שני, מוסיף: "כדי לזכך את עצמנו, ולהציל את נפשותינו, אנחנו חייבים לעסוק בשואה עד יום מותנו מעבר לפחד ולשיממון".

חוני רכש לעצמו שם של יוצר, שגבולות האמנות שלו עוברים מעבר למה שאפשר לציין כשפוי. הוא טוען בתוקף שהמטרה היא לא לזעזע לשם הזעזוע. ה"אני מאמין" שלו גורס ששיא היצירה בז'אנר שלו שייך לאלוהים. "אני אף פעם לא אצליח לבנות עולם כל כך מעוות כמו העולם שהוא ברא", הוא אומר, "מה שאני יכול לעשות זה לנסות להמחיש את העיוות הזה בצורה מוגבלת".