"הסעודה האחרונה בכיכר ציון", פסטיבל ישראל, ירושלים. 1988

"הסעודה האחרונה בכיכר ציון", פסטיבל ישראל, ירושלים. 1988

"ויגשו התלמידים אל חוני לאמור: באי-זה מקום תחפוץ כי נכין לך לאכול, ויאמר אליהם: לכו העירה, בשאון העיר ההומה אדם ומכונה אשר בכיכר ציון. ויפנו ירושליימה מן ההר הנקרא הר41 הזיתים דרך תחום השבת אשר במאה שערים ובהגיעם ייסקלו באבנים ומקלות… וינוסו ויעלו עם העם ויחנו בכיכר. ויכינו את הסעודה מטל השמיים ומשמני הארץ. ויגיחו הבורגנים הלבושים הוד והדר, ויישבו אצל השולחן, ויסעדו את ליבם כחיות השדה, ובעבדם את האוכל ציווה אותם לבלתי סור מעיר דוד החצוייה". 

בעוד מביטים תלמידיו של חוני השמיימה לחכות למשיחם, משק כנפי מסוק נשמע מעל, והנה משתלשל המשיח בחבל ארוך היוצא מטבור מכונת הרקיע. הוא מגיע בביטחה לקרקע ופונה לעבר שולחן ערוך כיד המלך, במרכזו הכס המלכותי, ו-12 השליחים הבורגנים מתיישבים  סביבו כאילו יצאו מציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה-וינצ'י, ואילו מריה הקדושה, היא לוסי הדוגמנית הבאה בימים, מעורטלת ושופעת איברים, טובלת את רגליו במי הטהרה.

השולחן בככר ציון בירושלים עמוס מכל טוב במיטב הפאר הרנסנסי. ברווזים צלויים, שפע פירות ואבטיחים בשלים. חוני משביע את קהל נאמניו, אומר את ברכותיו, בוצע במסור את הלחם הקדוש ומחלק לשליחים הישובים מצדדיו. השליחים, אנשי צווארון לבן הינם, מנהל בנק, מורה, מהנדסת במקצועם,  מתנהלים בתחילה באיפוק ועל פי מיטב כללי נימוסי השולחן.

אך הטקס  השיטתי, השקט והמאופק, כמו שקורה תמיד אצל חוני, במהרה מאבד שליטה. אביונה שבאה להשתתף בחגיגה, תמהונית, מקבצת נדבות חסרת פשר, קמה מתוך אנשי העיר שהתאספו ובאו להשתתף בחגיגה ומבקשת קצת אוכל. השליחים  מבזים אותה, יורקים, מלקים, משפילים, אונסים. הסעודה המסודרת הופכת לבולמוס בהמי, והולך ומיטשטש גם הגבול בין הסועדים לקהל. עובר אורח מגיב להתעללות באביונה בחמת זעם וגונב במפגיע אוכל מהשולחן, הקהל תובע משפט צדק, משתלהב, ומטיח בשאט נפש ובהנאה גלויה אוכל זה בזה. האנדרלמוסיה בעיצומה,  אין כבר לדעת מה הצגה ומה מציאות יותר, ועוברי אורח מבוהלים שצופים במתרחש  מזעיקים את המשטרה ואת מגן דוד אדום שנחלצים מיד להציל מתוך הכאוס את הנפגעים.

"לא היה מופע חוצות שהתחיל באורח כל כך מסודר כמו זה של קבוצת 'סמרטוט'", כתב על המופע עודד קוטלר, מנהל פסטיבל ישראל, בקטלוג שהוקדש לפועלה של הקבוצה, "אך מאותו רגע, בקצב איטי, אך מדהים בדייקנותו, התחילו להפר את הסדר וללכלך את המראה הנקי… הקהל המזדמן שסבב את זירת האירוע בכיכר ציון היה כמהופנט. אנשים לא עזבו באמצע"…

מן העיתונות:

גיורא מנור, "חוני המעגל את הריבוע", סטודיו- כתב עת לאמנות:

הסעודה החגיגית בככר ציון הופכת לזוועה, כי גם הממסד הדתי היהודי וגם נציגי הכנסייה הנוצרית בירושלים, נחלצו להשמיע את הזדעזעותם ומחאתם על המופע. הרבנים ניסו לאסור את קיום ההצגה בדרך מינהלית, וכמה אברכים-פרחחים על ידי הפרעה ממשית בשעת המופעים, ואילו הקתולים פרסמו בכתב העת שלהם  Un echo de Terre Sainte, מאמר, המשווה את זכותם למחות על המופע, לתגובות הנזעמות של היהודים בעולם למחזה הפסיון ב-Oberammergau, המציג את היהודים כאשמים בצליבתו של ישו. במילים אחרות, חוני "הצליח" לשבור את חומת האדישות כלפי האמנות.

"הרגע בו קהל הופך להמון", עירית נחמני, חדשות, מאי 1988:

התגובות המרתקות ביותר בפסטיבל היו אצל הקהל שחזה ב"הסעודה האחרונה בכיכר ציון"… כשהקהל משתלהב ומטיח אוכל זה בזה, ניגש אחד המפיקים אל זורקי האוכל וצורח שיפסיקו. זה חלק מההצגה – צועקים לו וממשיכים לצחוק. המופע נגמר. כיכר ציון מכוסה ירקות, מקרוני, נתחי עוף ופרוסות לחם. בושה, צועק מישהו חבוש כיפה: ככה עושים עם אוכל? ומתפתח ויכוח על יהודים ונוצרים, שמאל וימין… אשה אחת רוכנת ואוספת את השאריות לשקית ניילון: זה לעניים, לא למופרעים שזרקו אוכל. אם ניתן למדוד תיאטרון רחוב על פי מידת הפעלתו את הקהל, הרי ש"הסעודה האחרונה בככר ציון" הוא המופע הנכון ביותר.

 מקומון "ירושלים", מאי 1988:

אם רעיונותיו היו מתקבלים בלי הסתייגויות ניתן היה לראות בקצה המדרחוב את חוני המעגל יושב ערום כביום היוולדו, בראש שולחן עמוס ברווזים צלויים, ולוסי, הדוגמנית הקשישה היתה חולצת לו שד. "מריה הקדושה מניקה את ישו בסעודה האחרונה. מה רע בזה? במה חטאתי"? הוא שאל, ועיריית ירושלים, מנסיונה הטראומטי, מיהרה להחתים אותו על תצהיר בו הוא מתחייב להימנע מעירום, מהקאות ומכל מעשה חריג אחר"….