הטבילה מקלחת קרה

הטבילה / מקלחת קרה, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד. 1996 

התערוכה הוצגה בהמשך במרכז פומפידו, בפריס.

מקטלוג התערוכה:

מאת: רעיה זומר, מנהלת מוזיאון ינקו-דאדא, עין-הוד

חוני המעגל – אמן רב תחומי, שהטביע את חותמו על האמנות הישראלית, בעוד הוא מקפיד להישאר כל העת בשוליים.  יוצר בתחום הפרפורמנס, הצילום, הציור והקולנוע – חוזר שוב אל מחוזות ילדותו.

חוני נולד וגדל בשכונת נוה שלום, ולאחר שבגר הוא שב אליה ומתעד במצלמתו את נופי ילדותו, וכן את שאר השכונות העבריות הראשונות של תל אביב: נוה צדק, מחנה יוסף, יפה נוף, אהל משה, אחוזת בית ועוד. בעדשתו נקלטים מבנים מתפוררים, פרטי ארכיטקטורה שיופיים אבד, חפצים זרוקים-זנוחים לצד התושבים הזקנים – עולם הולך ונעלם. חוני נמשך לאתרים וחפצים טעונים, ומנציח שכונות גוועות ומתות – עדות עגומה לתקופה ההולכת ונכחדת. זוהי דרכו למחות על ההזנחה, הכיעור ואובדן תום ילדותו.

במרוצת השנים נאספו בארכיונו, בין השאר, צילומים רבים של פרטי אמבטיה וחדרי שירותים: אסלות מחלידות, כיורים סדוקים, צינורות וברזים מתפוררים, גיגיות, מבני שירותים הרוסים למחצה, מכלי הדחה תלויים באוויר במה שהיה פעם קומה שנייה. צילומים אלה – יפהפיים, פיוטיים, בצבעוניות רומנטית, שנעשו החל מסוף שנות השבעים עד היום, ומרכיבים זיכרונות אישיים וקולקטיביים משמשים כעת את האמן ביצירתו החדשה.

חוני הוא אמן המגיב על תופעות שונות בחברה הישראלית. בחושיו החדים הוא מאתר מגמות ושינויים חברתיים, ותוקף אותם בשפתו האמנותית. יצירתו  הזו מתמקדת בשינוי שחל בעשור האחרון בהתייחסות ובתשומת הלב המוקדשות לחדרי האמבט ולשירותים בבתי מגורים פרטיים. אנרגיה רבה וכסף למכביר מושקעים בטיפוחם של חדרים אלה. פריטים יוקרתיים במיוחד חתומים על ידי מעצב. חוני, שגדל בבית ללא חדר אמבטיה ועם שירותים בחצר, מתבונן בתהליך.  לדעתו, מתרחש פה מהפך. האמבט הופך למקדש, ומעשה הרחצה – לטקס פולחני. הנטייה שרווחה בעבר להתעלם מחדרי השירותים וממה שנעשה בהם אינה קיימת עוד.  נהפוך הוא: ישנה הגזמה של ממש במידת הפאר וההדר, הגודל והכמות, ועל כך אין חוני יכול לעבור לסדר היום.

כאשר בשלה בו ההכרה הזאת התחבר האמן לרשת הומלי, ממבשרות המהפך התרבותי בתחום ריהוט חדרי האמבט והשירותים. בשלב הראשון, בעידודו של מר יוסי הרוש, המנכ"ל המשותף של הרשת, בחר האמן להפוך את אחת מחנויות הומלי למוזיאון, בעוד הוא משנה ומוסיף דברים משל עצמו: לצד הפריטים בתצוגה הציב את צילומיו, מול כיור חדש העמיד גיגית חלודה, בג'קוזי מפואר אחד הניח דגי זהב (זכר לקרפיון השבת ששחה בשנות החמישים והשישים באמבטיות), ובאחר פיזר פרחים ונרות דולקים (מקדש? פולחן המוות?), על המראות רשם בשפתון אדום אמירות בנאליות. בשלב השני העביר חוני את החנות על פריטיה, מוכריה ומבצעיה למוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד.

על-ידי העתקת התבנית התרבותית על כל מרכיביה אל המוזיאון משלים האמן את מתן הלגיטימציה האמנותית לתופעה כולה. אין הוא מסתפק בהכרזת התצוגה המסחרית כמוזיאון, כעת החנות כולה הפכה לפריט מוזיאלי לכל דבר. זהו השלב הסופי והמוקצן ביותר באמירתו של האמן, המתמחה מזה שנים בהעתקת פיסות חיים ממקומן הטבעי והוצאתן מהקשרן. הוא בודק כל העת את גבולות היצירה האמנותית ואת מגעה עם החיים, וההשוואה למזרקה של מרסל דושאן היא בלתי נמנעת. אלא שדושאן נתן לגיטימציה אמנותית למשתנה, ואילו חוני הביא למוזיאון את החנות כולה,  וכך יצר מפגש של ניגודים החביב עליו במיוחד. חומרי יצירתו מורכבים ממפגשים אינסופיים של אבסורדים, מפעולות יומיומיות הנעשות שלא במקומן הטבעי, המאפשרות לו לבעוט במוסכמות ולהתריס נגד תופעות ממוסדות. הוא מעמיד בסימן שאלה את מקומו של המוזיאון בחברה כיום, ובה בעת גם שם ללעג את החברה ותרבות הצריכה הראוותנית שלה. גיגית מתכת וברז

על מנת להדגיש עוד יותר את המסר החברתי בוחר חוני להציב ישן מול חדש. אין הוא מסתפק בעבר הקרוב הזכור עדיין לרובנו, אלא הוא מוסיף צילומים של בתי מרחץ רומאיים מפוארים, סמל לחברה דקדנטית בתהליך התפוררות, שסופה המר ידוע. האמנם החליט חוני להיות לנביא זעם?

לא ולא. בסופו של דבר גובר ההומור ומנצחת האסתטיקה. חוני הופך את הכול לחגיגה. הוא מעריך את כוחה של תרבות הפנאי ועומד משתאה מול היופי והפאר. הוא ממסגר את צילומיו באריחי קרמיקה מעוטרים, ומציב נערות חן כנימפות באמבטיה. לפיכך נראית טבעית ומתבקשת מאליה ההתחברות שלו לרשת חנויות המשווקת בהצלחה חלומות רטובים.