זו אמנות או פרסומת?

זו אמנות או פרסומת?

מאת, רעיה זומר-טל, מנהלת מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד

מתוך קטלוג התערוכה: חוני המעגל, 40 שנה לניצחון, וילנסקי הוצאה לאור, 2007

חוני המעגל הוא אמן הרגיש לתופעות, לאפנות ולמגמות המאפיינות את החברה. בעשרים השנים האחרונות הוא מתמקד ב"העתקת פיסות חיים". הוא עושה זאת בדרך כלל בסיוע חסות של חברה מסחרית ומקפיד להציג את הפרוייקט תחת מטרייה מוזיאלית.

הטרילוגיה שהוצגה במוזיאון ינקו דאדא בין השנים 1993-2001 "התעוררי סוזי הקטנה", 1993, "הטבילה/ מקלחת קרה", 1996, "אור לגויים", 2001) התמקדה מחד בתרבות הצריכה של החברה הישראלית, מאידך בחן האמן את הפן המיליטנטי של החברה, הסגידה לאצולת הצבא ולחלום הציוני.

העתקת פיסות החיים נעשתה מהמרחב הציבורי והפרטי אל חלל המוזיאון, ובשפתו הייחודית של האמן נוצרו מפגשים אבסורדיים ששלחו קריצה ובעיטה קלה לכיוונה של החברה הישראלית הנהנתנית של סוף האלף הקודם.

הפרוייקט הנוכחי של חוני המעגל שונה. האמן יצר את העבודות, הפרויקט נאצר על ידי המוזיאון, אך העבודות עצמן אינן מוצגות בו. העבודות מתקיימות במרחב הציבורי. את הקירות והמחיצות מחליפים דפנות האוטובוסים. עשרים יצירות נעות על גבי 300 אוטובוסים בשלוש הערים הגדולות: תל אביב, ירושלים וחיפה. במשך שבועיים ישייטו העבודות במרחב במסלולים קבועים – מיני תערוכות ניידות בחלל שהכללים המוזיאליים אינם חלים עליו.

הדיון במרחב הציבורי, שאליו נחשף כל מי שיוצא מפתח ביתו, מעסיק חוקרי תרבות ואמנות רבים. רבות נכתב על הערב-רב של תכנון אורבני ויוזמה פרטית. חוני שולח הפעם חצים לעבר עולם הפרסום המשתלט בשנים האחרונות יותר ויותר על המרחב הציבורי. הגורם הכספי מכריע ומכתיב סדר יום חדש. מודעות ענק אגרסיביות מופיעות בכל מקום פנוי: נייחות על גבי בניינים וניידות על גבי כלי רכב. העין אנוסה לראות פרסומות על כורחה.

בדיוק לכך מכוון האמן המבקש להפקיע חלק מהנוף האורבני לצרכיו. בין שלל הפרסומות המסחריות הוא שותל עבודת אמנות. האם הוא הופך בכך את האוטובוס כולו ליצירת אמנות או שהוא ממסחר את מה שמראש נוצר שלא למטרת רווח? התשובה אינה חד משמעית והיא תלויה ביכולתו וברצונו של הצופה להכיר בזאת כיצירת אמנות.

יצירות אמנות שנעשות עבור המרחב הציבורי הן תופעה שהחלה בשליש האחרון של המאה העשרים. אמניות כמו ברברה קרוגר (Barbara Kruger) או ג'ני הולצר (Jenny Holzer) יצרו עבודות המיועדות לחלל הציבורי. ברברה קרוגר השתמשה בדימויים קיימים, חיברה להם סיסמאות מעולם העיתונות והפרסום, שאותם הציגה ברחובות בריטניה על לוחות מודעות. ג'ני הולצר בסדרת "Truisms" שתלה משפטים במקומות ציבוריים בולטים כמו ככר הטיימס בניו יורק. המוני אנשים צפו בעבודות, השאלה היא כמה מהם זיהו אותן כיצירת אמנות.

חוני הולך צעד אחד קדימה. יצירתו אינה סטטית. היא שתולה בחלל הרחוב – בת חלוף, חמקמקה ותזזיתית. הבזק עין והיא כבר אינה קיימת. נדרשת תשומת לב רבה במיוחד כדי להבחין בה בין שאר הפרסומות המופיעות מסביב. הפרוייקט מתחיל במשפט אחד, "40 שנה לניצחון" המופיע על גבי האוטובוסים במשך מספר ימים. זהו גימיק פרסומי הנועד לגרות את תשומת הלב וללכוד את העין. המשפט הסתום מתפקד באותה דרך כמו משפטיה של ג'ני הולצר ויוחלף לאחר מכן בעבודות עצמן.

עשרים העבודות השונות בפרוייקט מבוססות על איגרות ברכה לשנה החדשה שעוצבו בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. שנות הנאיביות הגדולה, שנות שיכרות הניצחון וההערצה למנהיגים הפוליטיים והצבאיים. איגרות הברכה היו קטנות ממדים ועליהן דמויות חיילים בעמידה הרואית, כלי נשק, דמויות המנהיגים, ושפע דגלים, פרחים ופאתוס מסביב. האיורים ליוו טקסטים של ברכות בנוסח "שנת שלום וביטחון", "שנה טובה ומאושרת".

בדומה לברברה קרוגר נוטל חוני את איגרות הברכה הזעירות, מפרק ומרכיב אותן מחדש. התוצאה הסופית מוגדלת ונוספת לה כותרת גדולה, "40 שנה לניצחון", רמז לתאריך הקרב המציין ארבעים שנה למלחמת ששת הימים. חוני משתמש בשפה של התקופה וברוח שבה נוצרו האיגרות ובונה מיצג, שבו ארבעים שנה מאוחר יותר סובבות ברחבי הערים הגדולות מאות כרזות ענק המזכירות את אווירת האופוריה שהייתה, אך מתוך ההתפכחות שלאחריה. אי אפשר להתעלם מהעוקצנות שבאקט זה.

חוני יוצר בפעולה זו היבריד מוזר. הוא מחבר נאיביות של מדינה צעירה לציניות של חברה קפיטליסטית. את מנהג איגרות הברכה,  שאותן הקפידו בעבר לשלוח, הוא מחליף באובייקט פרסומי אלים כמעט. האינטימי מופקע לטובת ההמוני. את הלאומיות והסמליות הגלומות בחיבורן של המילים "שלום וביטחון" עם דגלים ודמויות חיילים ומנהיגים, הוא מציב בסמוך לפרסומות למוצרי צריכה יום יומיים. ההרואיות ירדה למעמד חולין. הציור הבנלי על איגרות הברכה הוא עלה  התאנה על ערוותה של המלחמה המתמשכת.

אלא שאין לשכוח כי הפרוייקט כולו מתכתב עם עולם הפרסום ומשתמש בכלים האופייניים העומדים לרשותו, ועל כן הוסיפו האמן והמוזיאון את שמם על גבי יצירות האמנות. בסופו של דבר מכריזים השניים ברבים על מרכולתם ולצד הרעיונות האידאולוגיים והאמנותיים מתווספת גם תועלת. אין זאת אלא שבאקט זה הופקעה סופית היצירה מן האמנות והפכה מעבודה קונספטואלית לשלט פרסומת…

הנטייה לצאת מהמרחב המוזיאלי אל המרחב הציבורי והשימוש בו לצורך אמירה אמנותית, קיימים מזה עשרות שנים. השאלה למי מיועדת העבודה או מי מסוגל להבחין שמדובר ביצירת אמנות אינה מעניינת את האמנים. יצירת האמנות המוצגת כמודעת פרסומת היא אתגר לצופה. מי שעינו כבר עייפה מלראות פרסומות בכל פינה לא יבחין בזאת. חוני כמו אמנים אחרים לפניו אוהב ללכת על הגבול הדק בין האמנות הגבוהה וחיי היומיום.