כמו מחזה דמיוני.

כמו מחזה דמיוני.

אורי אבנרי, חבר כנסת לשעבר ופעיל מחנה השלום

מבוא לקטלוג התערוכה: חוני המעגל, 40 שנה לניצחון, וילנסקי הוצאה לאור, 2007

אלמלא קרתה מלחמת ששת הימים במציאות, ולא היתה אלא פרי דמיונו של מחזאי מקורי, היו אומרים לו: הגזמת! זה לא יכול היה לקרות באמת"! ההיסטוריה היא במאית גאונית, ומלחמה זו בוימה בצורה מושלמת.

סצנה ראשונה: 14 במאי 1967. בתל אביב ובדמשק, בקהיר ובשכם מתנהלים החיים כסדרם. זוגות צעירים מתחתנים, תלמידים ממהרים לבתי הספר, עובדים במשרדים ובבתי החרושת, מתכננים ערב של בילויים.

סצנה שנייה: 15 במאי 1967. חיילי צה"ל עוברים בסך על פני במת ההצדעה במסדר יום העצמאות. ראש הממשלה לוי אשכול נהנה. הרמטכ"ל יצחק רבים עומד לידו. הוא מקבל הודעה ומעביר פתק לאשכול. ידיעת מודיעין: כוחות גדולים של הצבא המצרי נכנסו לסיני.

סצנה שלישית:  הכל צמודים למקלטי הרדיו. ישראל מגייסת מילואים. מיום ליום גוברת הדאגה. הערים מתרוקנות מגברים. התחבורה הציבורית כמעט משותקת. הרחובות ריקים.. המצרים חסמו את הכניסה למפרץ אילת. איומים מסמרי שיער של רדיו קהיר.

סצנה רביעית: החרדה מגיעה לשיאה. יש המדברים על "שואה שנייה". הממשלה נראית כמשותקת.  ראש הממשלה מגמגם בשידור חי. הציבור מפגין, דורש מנהיגים חדשים. משה דיין נשלף מספסלי האופוזיציה בכנסת ומתמנה לשר הביטחון. מנחם בגין וחבריו מצטרפים לממשלה. המדינה כולה דומה לקפיץ שנמתח עד לקצה גבול היכולת.

סצנה חמישית: הקפיץ משתחרר. צה"ל מזנק קדימה, תחילה נגד מצרים, אחר-כך נגד ירדן, אחר-כך נגד סוריה. הצבאות הערביים מתמוטטים.

סצנה שישית: חיילים טובלים במימי תעלת סואץ ובנהר הירדן, מטוסים חגים מעל לקהיר, לעמאן ולדמשק. בשישה ימי מלחמה השיג צה"ל ניצחון שלא ייאמן. נכבשו שטחים אדירים, ובהם כל שטחי פלסטין ההיסטורית. הניצחון המהמם נראה כנס משמים.

סצנה שביעית: סחרחורת של ניצחון אוחזת בציבור הישראלי. הרב הראשי של צה"ל תוקע בשופר ליד הכותל. במכה אחת עובר מצב הרוח הלאומי מקצה אחד לקצה השני, מחרדה קיומית לשיכרון חושים.

סצנה שמינית: קבוצה של אנשי רוח, וביניהם משורר תנועת העבודה, נתן אלתרמן, קוראים להקמת ארץ ישראל השלמה".  פוליטיקאים שאך אתמול הציגו את עצמם כאנשי שלום מכריזים עכשיו "שטח משוחרר לא יוחזר"!. המפלגה הדתית-לאומית, שהיתה לא מכבר חלק מהאגף המתון בממשלה, הופכת לחממה של נוער אחוז בלהט משיחי. התנועה הקיבוצית דוחפת להתנחלות בבקעת הירדן.

ותוך כדי כך: מבול של אלבומי ניצחון מציף את המדינה. משוררים ופזמונאים עובדים יומם ולילה כדי לייצר שירי ניצחון. "שארם-אל-שייח' – חזרנו אליך שנית"…, "שם הרי גולן", הופכים ללהיטים. כרטיסי הברכה לראש השנה מראים חיילים צוהלים וחיילות מחייכות, טנקים ומטוסים. אלופי המלחמה הופכים לגיבורי המדינה ולאלילי הציבור. משה דיין מושווה לדויד המלך. גנרלים מכריזים שצה"ל יכול להגיע לבירת לוב תוך שבוע.

בהמולה הכללית לא נשמעים קולותיהם של הנביאים המעטים, המזהירים מפני הצפוי אם תחזיק ישראל בשטחים שכבשה. הפרופסור ישעיהו ליבוביץ מנבא שהכיבוש יהפוך את ישראל לעם של אנשי שב"כ ומנצלי עבודה זרה. דויד בן-גוריון קורא להחזרת כל השטחים הכבושים, מלבד ירושלים. אחרים קוראים להקים מיד מדינה פלסטינית לצד ישראל.

אבל השיכרון מערפל את החושים. מוחמצת הזדמנות-פז להגיע לשלום עם העם הפלסטיני, הנתון עדיין במצב של הלם. שעת הכושר חולפת מבלי משים. ראשי המדינות הערביות המושפלים מחליטים בחרטום על שלושה לאווים: לא לשלום עם ישראל, לא משא ומתן עם ישראל, לא הסכם עם ישראל. פשיטה של צה"ל לעיירה כראמה בירדן מסתיימת בכישלון צבאי צורב. יאסר ערפאת הופך לגיבור העולם הערבי.

מי שמתבונן היום בכרטיסי הברכה שהודפסו בימי הסחרור, מתמלא תוגה. הברכה הפכה לקללה. האושר הצוהל הניבט מכרטיסים אלה פינה את מקומו לארבעים שנה של שכול, בכי ותמרורים. שערי שמים, שנפתחו לשעה קלה, נסגרו.